ב-29 באוגוסט השנה, שוב תקפה אותי התחושה הזאת של אין אונים. כמו בפעם הראשונה שראיתי את אמא שלי בוכה, והבנתי, שגם האישה שחשבתי שהיא הכי חזקה בעולם, יכולה להשבר לפעמים. הפעם, זאת הייתה קטרינה. ההוריקן.

 

אחרי הצונאמי, ההצפות באירופה, שריפות הענק בפורטוגל, ומבצע הלייב 8 שניסה בכל כוחו להציל קצת מיבשת אפריקה המורעבת, חשבתי שהשנה הזאת מיצתה את ההרס. שאלוהים נרגע. אבל הפעם - אמא שלנו נפגעה. ארצות הברית החזקה שוב עמדה חסרת אונים, והפעם לא אל מול כוחות רשע אנושיים, אלא מול זעמו של הטבע.
בדרך כלל, באירועים כאלה, אני מייד מרימה טלפון אל גל לוסקי. כמה מילים על גל- ככה שאתם, הקוראים תבינו את הפעילות שלה, ואני, הכותבת, לא אסתבך איתה (כי היא לא ממש אוהבת שמדברים עליה). ...

שלום לכולם,
 
אני מתכוון לפנות אליכם בסדרה של כתבות על  ``סינדרום הודו``.
למען הסר ספק, אני הורה הנמצא ממש בתקופה זאת בתוך סיוט מפני שבני עצור בהודו כך שכל מה שאכתוב זה לא איזה פינטוז או ניסיון לעבוד עליכם אלא עובדות אמיתיות וכואבות. אני מניח שהרבה מביניכם מתכננים לאחר שירות בצבא, קצת עבודה וסכום כסף, להגיע להודו, ``לנקות את הראש``, להרגיש את החופש האולטימטיבי.
לצערי הגדול, אני בטוח שחלק מסוים מביניכם לא יסיימו את החופש הזה כפי שתכננו. חלק מהמטיילים ימצאו את  עצמם כלואים בבתי מעצר ברחבי הודו, בגואה, דלהי, בומביי... תלוי היכן תיתפסו.
ותאמינו לי, אז יתחיל הסיוט של החיים שלכם ושל המשפחות שלכם.
 ...